החלטה בתיק רע"פ 10231/03

1.        על המבקש הוגש בבית משפט השלום בנתניה כתב אישום המייחס לו, בחמישה אישומים, חמש עבירות של קשירת קשר לבצע פשע, שלוש עבירות של לקיחת שוחד, ארבע עבירות של שיבוש מהלכי משפט, שלוש עבירות של הוצאת מסמך ממשמורת על ידי עובד ציבור, עבירה של מרמה והפרת אמונים, נסיון ללקיחת שוחד ונסיון לשיבוש מהלכי משפט. על פי הנטען באישום הראשון, בתמצית, קשר המבקש - שכיהן כאחראי על המדור הפלילי במזכירות בית משפט השלום ברחובות - קשר עם אדם בשם אלי פרץ (להלן - "פרץ") לביטול קנסות שנגזרו על נאשמים שונים תמורת תשלום סכומי כסף. לשם כך מסר המבקש לפרץ, בשלושה מקרים לערך, שמות וכתובות של נאשמים כדי שיציע להם לבטל את הקנס שנגזר עליהם. בתמורה לתשלום חלק מן הקנס למבקש ולפרץ, המציא להם המבקש מסמכי בית משפט המאשרים שהקנס, כביכול, שולם. לפי הנטען באישום השני, בתמצית, מסר המבקש לפרץ שם וכתובת של נאשם שהורשע בדינו (להלן- "הנאשם") כדי שיציע לו לבטל את עונש המאסר שנגזר עליו. תמורת סכום כסף העביר לנאשם, באמצעות פרץ, את פקודת המאסר המקורית על נספחיה (להלן - "פקודת המאסר"). לפי הנטען באישום השלישי, בתמצית, מחק המבקש, ללא סמכות ושלא כדין, תיק פלילי שנפתח נגד נאשם בגין ביצוע עבודות בניה ללא היתר, תמורת סכום כסף, וכן מסר לפרץ מסמכים מקוריים מתיק בית המשפט כדי שיעבירם לו. לפי הנטען באישום הרביעי, בתמצית, מחק המבקש, ללא סמכות ושלא כדין, תיק פלילי שנפתח נגד נאשמים בעבירות של גרימת חבלה חמורה ופציעה בנסיבות מחמירות, תמורת סכום כסף. לפי הנטען באישום החמישי, בתמצית, מסר המבקש לפרץ שם וכתובת של נאשם שהורשע בביצוע מעשה מגונה כדי שיציע לו לבטל את עונש המאסר שנגזר עליו. לשם כך נפגש פרץ עם אשתו ובמהלך המפגש נעצר על ידי המשטרה.

           בית משפט השלום בנתניה (כבוד השופט ח' כבוב), בהכרעת דינו מיום 8.4.02, זיכה את המבקש, מחמת הספק, מן העבירות המיוחסות לו באישום הראשון והרשיע אותו בעבירות המיוחסות לו בארבעת האישומים האחרים. בגזר דינו מיום 14.5.02, גזר עליו מאסר לתקופה של 5 שנים לריצוי בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי. בית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו (כבוד השופטים ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב ות' שפירא), בפסק דינו מיום 6.11.03, דחה את הערעור על ההרשעה ונעתר לערעור על חומרת העונש כך שהעמיד את תקופת המאסר לריצוי בפועל שנגזר עליו על 4 שנים.

           המבקש מבקש להרשות לו לערער על פסק הדין ובגדר בקשתו מבקש הוא לעכב את ביצוע עונש המאסר שנגזר עליו. המשיבה השיבה על הבקשות. בהחלטתי מיום 7.12.03, הוריתי לעכב את תחילת ריצוי עונש המאסר עד להחלטה.

2.        בבקשתו שלפני טוען המבקש, בין היתר, כי בית המשפט המחוזי לא בחן "שורה ארוכה של טענות כבדות משקל" שהעלה, "לרבות בחינה של קביעותיו של בימ"ש השלום ומשכך הם פני הדברים מן הראוי ליתן לו רשות ערעור". עוד טוען הוא, כי היה על בית משפט השלום לקבל את גרסתו וכי "טעה בימ"ש שלום שראה לנכון לאמץ את הודעותיו במשטרה של אלי פרץ כבסיס ונדבך מהותי ומרכזי באשמת המבקש ולא בחן כלל אפשרות של עלילה מצד אלי פרץ". לענין הרשעתו באישום השני טוען הוא, כי המבקש לא מסר לפרץ את פקודת המאסר, אלא הלה גנב אותה. לענין הרשעתו באישום השלישי טוען הוא, כי אין הגיון בכך שהמבקש ימחק תיק פלילי, שקבוע במסגרתו דיון להוכחות, כיוון "שברור למבקש אם היה מוחק תיק זה שיגיעו עדים, והתובעת כפי שקרה בפועל ואף השופט ישאלו לגבי תיק זה אשר אף רשום ביומן השופט". כמו כן טוען הוא, כי אין ראיה אובייקטיבית לכך שמחק אותו וכי מדובר בטעות מזכירותית. לענין הרשעתו באישום הרביעי טוען הוא, כי לא עולה מעובדות כתב האישום שקיבל "תרומה" עבור מחיקת התיק הפלילי וכי ברישומי המחשב כתוב שפקידה אחרת - ולא המבקש - אחראית למחיקתו. לענין הרשעתו באישום החמישי טוען הוא, כי בית משפט השלום התעלם מעובדות שונות. המבקש מוסיף וטוען, כי למרות שבית המשפט המחוזי הקל בעונשו "בסופו של יום עונש מאסר בפועל של 4 שנות מאסר הוא עונש החורג במידה משמעותית ביותר מרמת הענישה בעבירות שוחד". עוד מבקש הוא להתחשב בנסיבותיו האישיות - בגילו המתקדם, מצבו הבריאותי והכלכלי הקשה, הפגיעה האנושה במעמדו החברתי ובמשפחתו - ובכך ששירת את בית המשפט במסירות ובנאמנות במשך למעלה מ-25 שנים.

           כנגדו טוענת המשיבה, כי הבקשה להרשות ערעור אינה מעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מנסיבותיו הספציפיות של המקרה ושמצדיקה דיון בערכאה שלישית. לטענתה, "טענותיו של המבקש - הן במסגרת ערעורו בבית המשפט המחוזי והן במסגרת בקשה זו למתן רשות ערעור - מתמקדות בשאלות של עובדה ובשאלות של מהימנות. כך, למשל, חוזר המבקש ומנסה לקעקע את האמון שנתן בית משפט השלום בעדותו של העד פרץ, ולתקוף למעשה את התשתית הראייתית עליה נשענת הכרעת דינו של בית משפט השלום. מכל מקום, ערכאת ערעור אינה מחויבת לבחון כל אחת ואחת מטענותיו העובדתיות של המבקש". המשיבה מוסיפה וטוענת, כי העונש שנגזר על המבקש הוא עונש ראוי המשקף את הגינוי החברתי למעשים מסוג זה.

3.        דין הבקשה להדחות.

           השגותיו של המבקש על הרשעתו בדין ועל חומרת עונשו נשקלו על ידי שתי ערכאות שנתנו דעתן, בהרחבה ובפירוט, על מכלול טענותיו, על נסיבות המעשים ועל נסיבותיו האישיות של המבקש, ואין מקום לבדיקה נוספת בערכאה שלישית. בקשתו להרשות ערעור גם אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מגדר ענינו הישיר של המבקש ואין בה היבט ציבורי עקרוני המצדיק דיון בערכאה שלישית (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123; רע"פ 2192/01 פנחסי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2001(3) 2135; רע"פ 9392/02 מסארווה נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2002(3) 166; רע"פ 6012/03 עסל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 6115/03 דדוביץ נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2003(2) 3214).

           זאת ועוד. יש לציין כי כלל נקוט בידינו שחומרת העונש כשלעצמה לא די בה, בדרך כלל, להרשות ערעור לפני בית משפט זה (ראו: רע"פ 149/88 טוביה נ' היועץ המשפטי לממשלה, תקדין עליון 88(1) 663; רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 97(1) 42; רע"פ 4938/98 אח'ליל נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 98(4) 609; רע"פ 9655/02 פלוני נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2002(3) 49; רע"פ 5258/03 פדילה נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2003(2) 3000; רע"פ 6307/03 דניאל ויניב התקנות ושירותים בע"מ נ' מדינת ישראל - אגף המכס (טרם פורסם); רע"פ 1950/03 עזריה נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2003(1) 1814; רע"פ 6252/03 זאבי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2003(2) 3207). כלל זה חל גם במקרים שבהם התערב בית המשפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור, בעונש שגזר בית משפט השלום (ראו: בר"ע 2853/91 פלוני נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 91(3) 568; רע"פ 967/98 סלאמה נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 98(2) 300; רע"פ 4240/98 אסחאק נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 98(3) 663; רע"פ 4013/03 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). לא מצאתי בנסיבות המקרה שלפנינו דבר שיצדיק סטיה מכלל זה.   

4.        דין הבקשה להדחות גם לעצומה. טענותיו של המבקש בעיקרן באות לשנות ממצאים שבעובדה שקבעה הערכאה הדיונית, המושתתים על התרשמות מעדים ועל הראיות שהונחו לפניה. בכך, כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב אלא במקרים חריגים ונדירים (ע"פ 201/86 בדש נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4)281; ע"פ 7292,7288/97 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד נב(3) 604; ע"פ 3165/97 זילברמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 465; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632). על התהליך של קביעת הממצאים עמד בית משפט השלום, בהכרעת דינו המפורטת והמנומקת היטב, באומרו :

 "המדובר בנאשם [המבקש - י' ט'] שמילא תפקיד בכיר במערכת בתי המשפט, ששימש בתפקידו מספר רב של שנים, זכה לאמון רב מטעם המערכת, עד אשר מונה לשמש בתפקיד של מדריך בהנהלת בתי המשפט בנושא שהוא בתחום מומחיותו. דווקא על רקע זה, ותוך הבנה שמדובר בכתב אישום חמור ביותר - אופן בחינתי ובדיקתי את מארג הראיות נעשה בדחילו ורחימו - ועל אף היות חומר הראיות רב היקף וכולל הודעות שמשתרעות על פני עשרות עמודים, הקלטות ותמלילים רבים, עדים רבים שהעידו בפניי - הרי נוכח משרתו הבכירה של הנאשם - והסכנה שבהרשעתו - ראיתי חובה לעצמי לעבור על כל ראיה, עדות, מוצג בקפידה ובזהירות".

           על פי כל אלה הגיע למסקנה כי: "לא לעיתים קרובות ומזומנות, מתבהרת בפני בית המשפט תמונה ברורה, חדה, ושאינה משתמעת לשתי פנים - שבה אשמת הנאשם מוכחת מעבר לכל ספק סביר". עוד קבע כי גרסתו של המבקש "אינה אמינה ואינה מהימנה כלל ועיקר וזאת בלשון המעטה--- ועומדת בסתירה לראיות שהוצגו בפני בית המשפט". גם בית המשפט המחוזי לא מצא ממש בטענותיו של המבקש ועמד על כך שהרשעתו מבוססת היטב בחומר הראיות שהובא בפני בית משפט השלום, שבחן אותו "תג לתג ופסיק לפסיק". אין זה, אפוא, אחד מאותם מקרים הראויים להתערבותה של ערכאת הערעור.

5.        גם בהשגותיו של המבקש על חומרת עונשו אין ממש. העבירות העיקריות שבהן הורשע - מספר עבירות של שוחד ועבירה של מרמה והפרת אמונים - הן חמורות ונקלות עד מאוד: "חז"ל אמרו 'השוחד למה הוא דומה? לאבן - בכל מקום שנופלת שוברת' (מדרש תנחומא, פרשת תולדות, סימן ח'). דומה שבכך מתמצה הכול" (דברי בע"פ 8573,8620,8710,8873,8901/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481, 592). ונאמר: "עבירות השוחד הן כנגע שאותו ואת פיתוייו יש להרחיק מעובדי הציבור ומן המשחרים לפתחיהם על-ידי סייגים וגדרות" (דברי ברע"פ 5905/98 רונן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 728, 742). דינם של עוברי עבירות שכאלה ענישה קשה ומכאיבה בלי היסוסים ובלי רחמים, המביעה את שאט הנפש של החברה ומרתיעה עבריינים בכוח. כך נאמר כי:

"--- אם לא נעמוד על הפעלה יעילה של איסורי המשפט הפלילי בעניין כה חיוני למשטר החברתי, נביא רעה גדולה על הציבור. לא בכדי התריעו הוגי דעות, מנביאי ישראל ועד לימינו, על השוחד כרעה חולה מאין כמוה. השוחד הינו סימן ההיכר המובהק של משטרים לבנטיניים שחלילה לנו להידמות להם --- רחמנות יתרה כלפי הפרט בכגון אלה עלולה לעלות כדי התאכזרות לחברה כולה, פן היא תשקע ביוון המצולה של שוחד ושל שחיתות" (דברי השופט (כתוארו אז) מ' לנדוי בע"פ 427,412,407,405,389/72 זוקאים נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 487, 497-496).

           ועוד נאמר כי:

"עבירת השוחד היא מהחמורות ביותר במישור הציבורי. היא משחיתה את המידות. היא מהווה סכנה ליסודותיו של משטר חברתי צודק. היא מערערת את האמון של הציבור בשלטון --- החלטתו של בית משפט קמא להחמיר עם המערערים --- עונה על מדיניות הענישה בעבירות שוחד. כבר נאמר על עבירות השוחד כי ---'הסכנה לדמותו של השירות הצבורי ולאפיה של החברה בישראל היא כה גדולה, עד שאין להירתע מנקיטת אמצעי ענישה קשים ומורגשים היטב כלפי מי שעולה על דרך השוחד - אם כנותן, אם כלוקח או כמבקש, ואם כמתווך---'" (דברי השופטת ש' נתניהו בע"פ 4900,4886,4722/92 מרקוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 45, 50-49).

           ולא מכבר נאמר על עבירות אלה כי:

"הן חמורות ביותר, שכן עניין לנו במעשי שחיתות של עובד ציבור, שעיקרן הפרת אמונים ונטילת שוחד. מעשים אלה, בשירות הציבורי בכלל, ובמשטרה הממונה על אכיפת החוק בפרט, הנם בבחינת 'נגע ממאיר', המכרסם במעמדה של הרשות ובאמון שהציבור רוחש לה. לפיכך, הנטייה במקרים כאלה הינה, בדרך כלל, להעדיף את האינטרס הציבורי הקיים בהוקעת המעשים ובביעורם, על-פני שיקולים לקולא, הנובעים מנסיבותיו האישיות של המבקש" (דברי השופטת א' חיות  בע"פ 6033/03 בראון נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2003(2) 3286).

6.        הנסיבות שבהן נעברו העבירות בפרשה שלפנינו הן חמורות ביותר. פגיעתה של עבירת השוחד רעה היא, וקל וחומר כאשר העבריין הוא עובד הציבור; ועל אחת כמה וכמה כאשר עובד הציבור הוא עובד של מערכת בתי המשפט, שמעשיו מטמאים אותה ופוגעים באמון הציבור בטוהרה. על כך אמר בית משפט השלום בפסק דינו כי: "מדובר באחת הפרשות החמורות ביותר שהובאו בפני בתי המשפט בשנים האחרונות --- לא נדונה בפני בתי המשפט, על כל ערכאותיהם, פרשת שחיתות כה חמורה, דווקא במערכת בתי המשפט עצמה". כאמור לעיל, שימש המבקש בתפקידים בכירים במערכת בתי המשפט, מעל באמון שניתן בו ועשה מעשים מבישים ומחפירים. בית המשפט המחוזי עשה עמו חסד והמתיק את עונשו בכך שהעמיד את עונש המאסר לריצוי בפועל שגזר עליו בית משפט השלום על ארבע שנים במקום על חמש שנים. אין הוא ראוי שעונשו יומתק עוד.

7.        הבקשה להרשות ערעור נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב הביצוע ומתבטל הצו בדבר עיכוב תחילת ריצוי העונש שניתן בהחלטתי מיום 7.12.03. המבקש יתייצב לריצוי עונשו במזכירות הפלילית של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ביום 16.12.03 לא יאוחר משעה 10:00. הערבויות להבטחת התייצבותו יעמדו בעינן עד להתייצבותו לריצוי העונש.